|
|
|
|
|
הגביע הרביעי
|
|
|
8.4.2004, "נס ז'לגיריס" הבלתי נשכח, מכבי חוזרת מהקבר ליום חג ומיד לאחר מכן מניחים את רגעי האושר בצד, צריך להתארגן לפיינל פור. לא בכל שנה הוא יהיה כאן בת"א, ולא בכל שנה תהיה לנו הזדמנות היסטורית להיות אלופי אירופה, על אדמת ארצנו, בהיכל הספורט ביד אליהו, אשר במשך שנותיו הרבות הספיק לראות הכל. בדיעבד, כמעט הכל.
ההכנות נכנסו להילוך גבוה, כמו גם הציפיות שעמדו ברף גבוה מאוד. בהתאם לתקציב השיא שעמד לרשותם של פיני ודייויד בתחילת העונה. באותם ימים, מדינה שלמה עמדה על רגליה, לאחר אישור סופי של אירוח הפיינל פור, התנפלות המונית על הכרטיסים וחרם צרכנים איטלקי, מצאנו עצמנו ביום ה', 29.4.2004, לקראת קרב ענקים מול צסק"א מוסקבה. את מקומי בהיכל הבטחתי עוד מבעוד מועד, והלחץ שאפף אותי היה עצום. הלחץ היה אדיר, הרצון לשמוע את שריקת הפתיחה של המשחק אשר נחשב לכאורה כ-"גמר האמיתי" היה גדול, יחד איתו התקווה להתפוגגות הלחץ.
בתור אחד שנכח בזכייה הקודמת בגביע הסופרוליג בפאריז 2001, הרגשתי שהפעם האירוע מיוחד אף יותר. אין חלום גדול יותר מזכייה ביורוליג (בלי כוכבית, ובלי פיצולים), ועוד במגרש הביתי, מול הקהל הביתי. השארת הפיינל פור בת"א לאחר החשש הגדול שהוא יועבר מכאן, ו"נס ז'לגיריס" הפנומנלי, רק העצימו עוד יותר את ייחוד הפיינל פור הזה, ואת ייחודה של זכייה בגביע, אם וכאשר תהיה.
אני מגיע להיכל מוקדם ככל האפשר, עוד לפני שחקני סקיפר וסיינה, המשחקים בחצי הגמר הראשון, לעיני כמה מאות אוהדים צהובים וכמה הורי שחקנים איטלקיים.
חצי הגמר הראשון מביא עימו משחק איכותי מאוד של שתי האיטלקיות, ומסתיים בניצחון של סקיפר, 103:102 לאחר הארכה. אך לרגע לא עלתה במוחי האפשרות למאבק עם סקיפר. צסק"א מתקרבת, וכמו שנאמר- דיה צרה בשעתה, עוד לא הגענו לגשר, אין שום סיבה שנחפש משוטים.
כ-1,000 רוסים מחוזקים באחינו מאיזור הירקון, לא ממש מורגשים בים הצהוב בהיכל, והתפאורה מוכנה לקראת משחק מלחמה אמיתי. תחושת המתח והלחץ לא עוברת, ובסיום הרבע הראשון, בו מובילה צסק"א 27-18, החשש אצלי מתחיל. צסק"א כבר ניצחה בשלב המוקדם כאן בת"א, ועם ההגנה שלה קשה לחזור מפיגור. בראון פוגע מכל מרחק, וההתקפה של מכבי מבולבלת. מזל ששמתי ספר תהילים בכיס.
פארקר לוקח על עצמו את המשחק, הוא פשוט מבריק. במחצית 42-41 בלבד לצסק"א, והתחושה שזה בידיים שלנו.
ההתקפה מתחברת, ההגנה מתחזקת, ובסיום הרבע השלישי כבר 62-55 למכבי. פארקר מעל כולם. אני עדיין לחוץ. שאראס, באסטון ובורשטיין סוגרים עניין ברבע האחרון,ואנחנו בגמר. החלק הראשון עבר בשלום, עכשיו הראש במוצ"ש שהולך להיות חם עד כדי רתיחה. ביציאה, עשרות צהובים מתנפלים על אוהדי צסק"א, בתקווה שימכרו להם כרטיסים לגמר. חלקם נענים לעתירה, חלקם נשארים נאמנים לקבוצה, גם במשחק 3-4, הנחשב לפרוטוקול בלבד. או שמא היה זה אי רצון שיתוף פעולה עם האויב. בכל אופן, רובם של דורשי הכרטיסים, מצאו את מבוקשם.
השישי-שבת עוברים בלחץ גדול עוד יותר. אני מפחד מיום שלשות מטורף של בולוניה (שכבר קרה העונה), שעלול למוטט אותנו. מהגבוהים שיוצאים החוצה ומענישים את מכבי בכל פעם מחדש. למרות זאת, יש אווירה של גביע. אפשר להריח את זה באוויר. עברנו את צסק"א- ונעבור גם את זה.
במשחק על מקומות 3-4, ניצחה צסק"א 97-94 את סיינה, וסיימה במקום השלישי, עלייה של מקום אחד לעומת השנה הקודמת, לאחר הפסד כפול בפיינל- פור בברצלונה. קשה להאמין שאיבקוביץ' מוצא בנושא נחמה.
לפני תחילתו של הגמר, מכבי חוזרים על המנהג שהחל בחצי הגמר מול צסק"א, ושרים את את ההמנון הלאומי, "התקווה". מרגש ברמות שבלתי אפשרי להעביר בכתיבה. רק לשמוע, לחוש, ולהתמוגג.
מה שקרה בגמר הזה, לא כתוב באף תסריט. שבירת כ"כ הרבה שיאים במשחק גמר אחד, שספק אם יישברו במאה השנים הקרובות.
הפתיחה הייתה מעולה, אבל עבירה 3 (לאחר טכנית) של שאראס לאחר 5 דקות בלבד, העלתה חשש שהסחף הצהוב עלול להיעצר. אבל לא, 31-13, לאחר עוד מסירת "קווארטר באק" של שלף לשלשה של בלות'נטאל המצוין ורבע ראשון חלומי מסתיים. "מדהים!" אני אומר לעצמי, אבל מסתבר שזו רק ההתחלה...
ברבע השני היתרון המשיך לצמוח, לאט לאט, ובמחצית כבר 55-30 למכבי, תוצאה שלא יכולתי לחלום עליה בשום חלום. ורוד ככל שיהיה. אחי הקטן מצנן את האווירה ואומר "זה עוד לא גמור", אבל אני מוסיף לחייך. זה לא יברח היום למכבי. בשום מצב.
הרבע השלישי היה מעט יותר דו כיווני, אך היתרון שוב צמח, עד ל- 80-51 בסיום הרבע. היינו כחולמים. הקהל היה בשיאו, כמו הקבוצה. עידוד מדהים מכל פינה בהיכל, ו-9,500 צהובים נשמעו כמו כמות כפולה לפחות.
הרבע הרביעי, שהיה לפרוטוקול בלבד, היה מדהים. 38 נקודות (!!) קלעה בו מכבי, למרות שיתוף כל שחקני הספסל, מהראשון עד האחרון. 118-74 בסיום הגמר, משחק שלא יישכח לעולם.
אנחנו אלופי אירופה. עשינו זאת בדרך הכי ראויה שיש, כאן, בת"א. כמות השמחה שקבוצת כדורסל אחת יכולה לספק למדינה שלמה, מדהימה כל פעם מחדש. מיליוני חוגגים כמעט בכל בית בישראל ובחגיגת ענק בפארק הירקון רק מראים את כוחה של האימפריה, "מכבי עלית ת"א", שרושמת גביע אירופי רביעי. המשחק הזה היה שיא הקריירה של כל שחקני מכבי. לאחר המשחק דאג פוצקו, שחקנה של סקיפר לומר: "כשראינו את הקהל, קיבלנו פיק ברכיים. לא האמנתי שקהל יכול לסחוף קבוצה בצורה כזו"
גביע ללא כוכבית. הפעם השונאים יכולים רק להתחבא, אין יותר תירוצים. עשינו זאת- ובגדול. גביע כ"כ קטן, שמגיע לכ"כ הרבה אנשים.
דיוויד בלאט סיכם את היום הבלתי נשכח הזה בצורה הטובה ביותר: "אם יש שיא בספורט- הגענו אליו היום".
ה-1.5, חג הפועלים עד לא מזמן, הפך רשמית לחג הצהוב ביותר עלי אדמות. כשהשארת החמישייה ויציבות הסגל בעונה שנייה ברציפות, מראה רק דבר אחד- עם האוכל בא התאבון.
|
|
|
חזרה לעמוד הראשי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דבר המערכת
|
|
|
|
|
סקר
|
|
|
|
ציטוטים נבחרים
|
|
|
|
|
לוח זמנים
|
יום שישי - 2/5/08
19:00 - מכבי ת"א - סיינה
22:00 - טאו - צסק"א
יום ראשון - 4/5/08
19:00 - מקומות 3-4
22:00 - גמר
|
|
|
